מיחזור פסולת אלקטרונית בישראל (מתוך אתר 'אדם טבע ודין')

כמות הפסולת האלקטרונית בישראל נאמדת בכ – 100,000 טון לשנה.
מרבית המוצרים האלקטרוניים, החל במקררים וכלה במכשירים קטנים כגון טלפונים סלולאריים נכללים בקטגוריה זו. רבים מהם מכילים מתכות כבדות וחומרים מסוכנים נוספים אשר כיום אינם מטופלים כלל ועושים את דרכם לאתרי ההטמנה ללא טיפול הולם.
למיחזור פסולת אלקטרונית יתרונות סביבתיים מובהקים – מניעת מפגעים סביבתיים, צמצום ההטמנה, חיסכון באנרגיה בתהליך המיחזור ויצירת מקומות עבודה נוספים בשוק.

היקף הבעיה

מוצרים אלקטרוניים רבים הנמצאים בשימוש יומיומי בבתי המגורים ובמשרדים בישראל מכילים חומרים מסוכנים. כיום, לא מתקיימת כל הפרדה של המוצרים האלקטרוניים בתום השימוש בהם. הפסולת האלקטרונית, המכילה חומרים מסוכנים, נאספת, נדחסת, נשברת ומתפרקת עם הפסולת הביתית ולכך יש השלכות סביבתיות ובריאותיות קשות.
מתכות כבדות, ביניהן כספית, קדמיום ועופרת עשויות להיפלט לסביבה ולגרום לזיהום של קרקע ומי תהום. הפתרון המקובל בישראל לפסולת הוא הטמנה באתרי סילוק פסולת, ואינו נותן מענה לבעיות הסביבתיות והבריאותיות החמורות הנובעות מהימצאות חומרים מסוכנים בזרם הפסולת הביתית.
על פי מחקר שנערך בארה"ב, הפסולת האלקטרונית מהווה 70% מהתכולה הרעילה שבפסולת הביתית.

דחיפות הטיפול

היקף הנזקים הסביבתיים הנגרמים מפסולת אלקטרונית, כמו גם קצב הגידול של פסולת זו, שהינו פי 3 מקצב גידול פסולת ביתית רגילה, מחייבים היערכות דחופה להסדרת הטיפול בפסולת אלקטרונית. במדינות האיחוד האירופי הבינו זאת מזמן, וקבעו כי הטיפול בפסולת זו הוא דחוף ודורש טיפול מיידי. הדירקטיבה האירופית מציבה יעדים ברורים למחזור והשבה ומטילה את האחריות לכך, בראש ובראשונה, על יצרני המכשירים האלקטרוניים. רשימת המוצרים האלקטרוניים הנכללת בהגדרות אלה היא רחבה ביותר: החל ממקררים, טלוויזיות, מחשבים, מיקרוגל, מכונות כביסה, טוסטרים וסטריאו, וכלה בצעצועים, אמצעי תאורה, תקשורת ועוד.

דרך הטיפול

התפיסה המקובלת בעולם היא הטלת אחריות על היצרנים. עיקרון "אחריות היצרן המורחבת" (EPR – Extended Producer Responsibility), הנגזר מתפיסה זו, קובע כי היצרנים אחראים למוצריהם גם בסוף מחזור החיים של המוצר.

עיקרי תפיסת אחריות היצרן המורחבת הם:

1. הגדרת היקף אחריותם הפיננסית של היצרנים בנוגע לאיסוף, שינוע ומיחזור של מוצריהם.
2. הצבת יעדים לאיסוף ולמיחזור; הקניית נהלי דיווח ואכיפה.
3. יצירת תמריצים ליצרנים, כך שבעת תכנון המוצר יילקחו בחשבון שיקולים הנוגעים למיחזור או לשימוש חוזר.
4. יצירת תמריצים לצרכנים להחזרת המוצרים המשומשים.

הניסיון בעולם

הניסיונות השונים בעולם בהתמודדות עם סוגיית הפסולת האלקטרונית מאמצים את תפיסת ה-EPR. ואכן, בחינה משווה בין פעולות וולונטריות לבין הסדרת הנושא בתקינה מחייבת מגלה כי יש יתרון מובהק לחקיקה - תוכניות הרשות מוגבלות בזמן ובהיקף ואינן מספקות תמריצים מספקים לצרכן להחזיר את המכשיר האלקטרוני שיצא משימוש. חמור מכך: הן אינן קובעות יעדי מיחזור ולא מתקיימת בהן חובת דיווח ובקרה על התהליך. החקיקה, לעומת זאת, קובעת יעדי מחזור, מטילה חובת דיווח ומידע לציבור ומטילה על היצרנים את האחריות ובכך מניעה אותם להכניס שינויים בתהליכי הייצור, כך שיופחת השימוש בחומרים מסוכנים ותיווצר פחות פסולת בגמר חיי המוצר.

מצב הפסולת בישראל

בידי המשרד להגנת הסביבה לא מצויים נתונים אודות היקף הפסולת האלקטרונית בישראל. הפסולת מועברת להטמנה יחד עם כלל הפסולת הביתית. בהערכה שמרנית, בישראל מיוצרים מדי שנה כ-100,000 טון פסולת אלקטרונית המכילה אלפי ק"ג של חומרים מסוכנים. מספר רשויות החלו באיסוף וולונטרי של פסולת אלקטרונית, אך אלו ניסיונות קטני היקף וזמניים ותרומתם לפתרון הבעיה דלה מאוד. משרדי הממשלה אמורים להעביר למחזור את הפסולת האלקטרונית מתוקף החלטת ממשלה משנת 2001, אך אין בנמצא נתונים מהימנים לגבי התנהלותם בנושא.

המצב בישראל דורש שינוי וטיפול מיידי. יש לפעול להסדרת הטיפול בפסולת בדרך של חקיקה. יש לאמץ את המודל האירופי ולהטיל את האחריות על היצרנים, תוך שיתוף הרשויות המקומיות והקמעונאים במערך האיסוף העירוני, ויפה שעה אחת קודם.

יש לציין כי סקר דעת קהל שערכה אדם טבע ודין בשנת 2005 מעלה כי רוב הציבור תומך ומעוניין בהפרדת פסולת אלקטרונית, על אף שמרביתו נוהג לזרוק את הפסולת האלקטרונית לפח, יחד עם שאר הפסולת הביתית. מתוצאות הסקר עולה עוד כי 78% מן הציבור הביעו נכונות להביא את המכשירים האלקטרונים לנקודות איסוף מיוחדות. (58% הביעו נכונות ללא הסתייגות, 20% הביעו נכונות אם נקודת האיסוף לא תהיה רחוקה יותר מ- 5 דקות נסיעה). כמעט כל המרואיינים (94%) השיבו כי הם בטוחים שאם יהיה יום קבוע לאיסוף המכשירים הם יוציאו אותם לרחוב ביום זה.
ממבצע לאיסוף פסולת אלקטרונית אותו ערכה אדם טבע ודין במאי 2007 בעיר ת"א נלמד כי הציבור מודע להשלכות המזיקות של פסולת אלקטרונית ומעוניין ליטול חלק פעיל בפתרון הבעיה, אם רק ניתנת לו הזדמנות לעשות כן. במהלך יום איסוף אחד נאספו כ-9 טון פסולת אלקטרונית והשתתפו בו מאות תושבים. כל זה מעלה את התקווה כי הרשויות המקומיות ירתמו לנושא ויציבו מכולות קבועות לאיסוף באזורם.

חומרים הניתנים למיחזור

חומרים שניתן למחזר כוללים, בין היתר: נייר, מתכות בעיקר אלומיניום וברזל, פלסטיק, זכוכית, פסולת אורגנית פריקה ביולוגית ולאחרונה גם בד.

מיחזור נייר

בתהליך של מִיחזור נייר מרסקים נייר ישן בתוך מים ליצירת עיסה נוזלית, אשר נפרשת בשכבה דקיקה על רשת לייבוש. בתום הייבוש ניתן לקלף נייר מן הרשת – זהו הנייר הממוחזר.

בכל פעם שהנייר עובר את תהליך המיחזור, סיבי הנייר מתפרקים, ואיכות הנייר יורדת. גורמים נוספים שמפחיתים את איכות הנייר הממוחזר הם: הדיו עימו כותבים או מדפיסים על הנייר, וציפוי מבריק מכל סוג. נייר ממוחזר מאיכות נמוכה משמש למוצרים אשר דורשים איכות נייר נמוכה יותר, או שהוא מעורבב עם נייר חדש כדי להעלות את איכותו.

אחד משלבי תהליך מיחזור הנייר הינו הלבנה, ומטרתה להשיב לנייר את "הצבע" הלבן ולאפשר לו לשמש כמשטח יעיל לכתיבה ולהדפסה. תהליך ההלבנה נעשה על ידי חומרים כימיים שונים (כלור במרבית המקרים), המזהמים את האוויר והאדמה, ועלולים לגרום למחלת הסרטן.

מיחזור פלסטיק

איסוף בקבוקי פלסטיק למיחזור

תהליך של מיחזור פלסטיק משתנה על פי סוג הפלסטיק הממוחזר (יש 6 סוגי פלסטיק עיקריים). מיחזור פלסטיק בארץ כולל סוג פלסטיק הנקרא P.E.T (פוליאתילן טטרה-פתלט), המשמש לרוב בייצור גוף בקבוקי השתייה. במסגרת תהליך המיחזור, בקבוקי השתייה מפלסטיק נשטפים, נגרסים ועוברים עיבוד, עד שמתקבלים פתיתים (FLAKES). מפתיתים אלו מיוצרים מוצרים כגון סלסילות לפירות וירקות, תבניות לביצים, סרטי קשירה ומוצרי טקסטיל שונים (פליז, שטיחים, שמיכות ומעילים). מפלסטיק שאינו P.E.T (כמו הפקקים של בקבוקי השתייה, בקבוקי חלב, בקבוקי חומרי ניקוי וכדומה) מפיקים לוחות דמויי-עץ, מהם ניתן לייצר ריהוט רחוב (ספסלים, פחי אשפה, גדרות, אדניות, שולחנות פיקניק, פרגולות ומתקנים מיוחדים). יתרון הפרופילים בהיותם עמידים מאוד בתנאי מזג אויר משתנים, וכן שאינם דורשים תחזוקה לאורך זמן.

מיחזור מתכת

מיחזור מתכת נחשב ליעיל במיוחד שכן הפחת בתהליך הוא נמוך, ואין הגבלה על מספר הפעמים שניתן למחזר. עלות המיחזור נמוכה פי כמה מעלות כריית חומר גלם בטבע. למשל עלות מיחזור פלדה קטן פי ארבעה מעלות הפקתה מתחמוצות ברזל שקיימות בטבע (מגנטיט והמטיט), ועלות מיחזור אלומיניום זולה פי עשרים מהפקתה מהתחמוצת, אלומינה.

מיחזור פסולת פלדה ומתכות ברזליות נעשה במפעלי התכה בתנורים שעובדים בטמפרטורות גבוהות, כ-1800°C. פסולת המתכת שנאספת נכנסת לתנור, מותכת ומועברת לתבניות ליציקת מוצרים חדשים.

על פי סקר הרכב אשפה שנעשה בשנת 1995, בישראל המתכות השונות מהוות כ-4% ממשקל הפסולת הביתית. מתכת במיחזור תעשייתי באה לרוב מכלי תחבורה, מוצרי חשמל ופסולת בניין.

מיחזור אשפה אורגנית

מיחזור אשפה אורגנית הוא שימוש חלופי לפסולת אורגנית. פסולת אורגנית כוללת שיירי צמחים ומזון ופסולת גינה – גזם. הגזם מהווה אמנם רק כ- 3.95% ממשקל הפסולת בישראל, אך הוא עדיין מהווה בעיה באתרי פסולת. כמות הגזם בישראל מוערכת בכ-500,000 טון לשנה, מתוכם מוחזרו בשנת 2002 כ- 160,000 טון. השימושים העיקריים בגזם הם ייצור קומפוסט (בשילוב עם חומרים נוספים כדוגמת חומר אורגני רקבובי, זבלים ובוצות), חיפוי קרקע וכן רפד לרפתות. היתרון במיחזור הגזם הוא בכך שבמרבית הרשויות המקומיות הגזם מופרד משאר הפסולת, כך שאין צורך בהקמת תשתית מיוחדת למיחזור.

מיחזור של אשפה ביתית ניתן לבצע על ידי קומפוסטציה ביתית. בטבע מתרחש תהליך תמידי ויעיל מאוד של מיחזור אורגני, כאשר כל הפסולת של אורגניזם אחד (למשל עלים שנשרו מעץ), משמשת כמשאב עבור אורגניזמים אחרים (למשל חיידקים וחרקים הניזונים מהעלים ומפרקים אותם בחזרה לאדמה).

מיחזור מים

מיחזור מים בגינה בתל אביב

מי שופכין ניתנים למיחזור חלקי, שאחריו הם אינם ניתנים לשתייה, אך יכולים לשמש בהשקיה, והמשקע שבהם ליצירת קומפוסט.

מים אפורים הם מים שנעשה בהם שימוש בפעולות ביתיות של מקלחת, מי כיורים ושטיפת כלים, וכביסה, והם מהווים כ-50-80 אחוזים מהשפכים הביתיים. מים אפורים אינם מכילים פסולת אנושית. מערכות מחזור מים אפורים ביתיות יודעות לאסוף מים אפורים מהבית, לבצע בהן תהליך של סינון וטיהור ולהביא אותן לטובת שימוש שני- הדחת אסלות, השקיה ועוד. ישנן גם מערכות מחזור מים תעשייתיות המובילות מים משימוש ראשוני כמו קירור וקיטור לשימוש חוזר או לשימוש של שטיפה ותחזוקה. כמו כן, ברמה העירונית מוסדית ישנן מערכות מחזור מים לעיריות, בתי ספר ומתקנים ציבוריים.

ביו דיזל

ביו דיזל הוא דלק ביולוגי המיוצר משמנים צמחיים כתחליף לדיזל המחצבי. הוא יכול להיות מופק משמן צמחי נקי (סויה, קנולה, קוקוס, תירס, בוטנים ועוד) או להיות ממוחזר משמן טיגון ואף משומן בעלי חיים. בתהליך ההפקה, הגליצרול (גליצרין), מוצא באופן כימי מהשמן. ביו דיזל יכול לשמש כל מנוע דיזל, וכן לצורך הסקה ביתית.

חסרונות

על אף יתרונותיו הבולטים של המיחזור, פעמים רבות הבעיה של כשלי שוק גורמת לכך שהמִחזור יראה כבלתי כדאי מבחינה כלכלית, ועל כן למרבית הציבור בישראל אין עדיין אפשרות להפריד ולשלוח למיחזור את מרבית הפסולת שלו. כך, באין ברירה, מרבית הפסולת מושלכת לפחי אשפה רגילים.

בנוסף תעשיינים טוענים כי ישנו קושי לייצר על בסיס חומר גלם ממוחזר, משום שהדבר מוביל לבעיות בקווי הייצור עקב פגמים במוצרים או בחלקים מהם. הטיעון הוא כי שימוש בחומר גלם ממוחזר מוזיל אמנם את עלות חומרי הגלם, אך מוביל לעלויות כוללות גבוהות יותר עקב מוצרים רבים שאינם עוברים את בקרת האיכות ועקב השקעה רבה יותר בקווי הייצור. נראה כי נדרשת התגייסות משולבת – של הציבור, של התעשייה, של הרשויות והממשל – על מנת לעודד את המיחזור לסוגיו.

בישראל, נטען כי עקב צורת קבלת הפקדון אשר הונהגה בחוק הפיקדון, עולם הפשע השתלט על חלק מעסקי איסוף הפחיות ובקבוקי השתייה, על מנת לגבות את דמי הפיקדון שלהם. המאבק על אזורי האיסוף הוביל לסכסוכים בין משפחות הפשע. אנשי משפחות הפשע החלו, על פי החשד, לאיים על בעלי מסעדות כדי שימסרו להם את הבקבוקים הריקים ‏. החשד הוא, כי עסקי מיחזור הבקבוקים שימשו מקור להלבנת כספים שהגיעו מעסקים לא חוקיים אחרים.

אלטרנטיבות

יש להבחין בין מיחזור, כפי שתואר לעיל, לבין שימוש חוזר – שמשמעותו היא שימוש רב פעמי באותו המוצר שוב ושוב – למשל מילוי חוזר של בקבוק משקה, הטענת סוללות רב-פעמיות, מסירת חפצים משומשים שמצבם טוב ותיקון חפצים מקולקלים.

הן המִחזור והן השימוש החוזר הם "פתרונות קצה", כלומר דרכים לטיפול במוצרים ב"סוף חייהם", כאשר הם במצב של "פסולת". עבור חלק מהמוצרים הללו, ניתן למנוע את הפיכתם לפסולת עוד בראשית חייהם, על ידי עצם ההימנעות מצריכתם. שיטה זו, המכונה "הפחתה במקור", מכוונת להימנעות מצריכת אותם מוצרים שאפשר להסתדר בלעדיהם, כמו חלק מהאריזות והשקיות (ניתן לשים כמה מוצרים באריזה אחת, או אריזת חיסכון, הליכה לחנות עם שקית-בד או עם תיק), וכן הימנעות מקניית מוצרים מיותרים.

היבטים חוקיים

פינת מִחזור על מדרכה בהרצליה, ובה מכל לאיסוף נייר, מתקן לאיסוף בקבוקי שתייה מפלסטיק ותיבה לאיסוף סוללות

מיכלי איסוף פסולת: זכוכית, פסולת אורגנית, מתכת, פלסטיק ונייר; צולם בקוריטיבה, ברזיל

תיבה למחזור בקבוקים ללא פקדון ותקליטורים בתל אביב

שני החוקים המרכזיים בישראל העוסקים בפסולת ובמחזורה הם חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984‏‏ וחוק איסוף ופינוי פסולת למיחזור, התשנ"ג-1993.

חוק שמירת הניקיון אוסר על לכלוך ועל השלכת פסולת ברשות הרבים. כן מחייב החוק את הרשויות המקומיות להקים אתרים לסילוק פסולת. מתוקף החוק הוקמה גם קרן לשמירת הניקיון שמטרתה לרכז אמצעים כספיים לשמירה על איכות נאותה של הסביבה ובכלל זה לשמירה על הניקיון, למניעת השלכת פסולת וטיפול בפסולת, למיחזור, למניעת מפגעים ולמניעת שילוט בלתי חוקי. מקורות המימון העיקריים של הקרן הם כספים שמקורם בקנסות ובהיטלים שנגבים מכוח החוק. במרוצת השנים נקבע שגם כספי הקנסות וההיטלים שנגבים מכוח חוקים נוספים יועברו לקרן לשמירת הניקיון‏‏.

חוק איסוף ופינוי פסולת ומיחזור מסמיך רשויות מקומיות לקבוע בתחומן הסדרים לאיסוף פסולת למיחזור. החוק גם הסמיך את השר לאיכות הסביבה לחייב רשויות מקומיות לקבוע הסדרים כאלה, ואולם רק ב-1998, חמש שנים לאחר שנחקק החוק, השתמש השר בסמכות זו, והטיל על הרשויות המקומיות חובה להפחית בהדרגה את כמות הפסולת שהן מעבירות לסילוק, ולהמירה במיחזור. בתקנות שקבע השר נקבעו שיעורים נמוכים יחסית: עד סוף אותה שנה נדרש מהרשויות המקומיות שיעור מיחזור של 10%, עד סוף שנת 2000 – 15%, ועד סוף 2007 – 25%. כן ניתנה אפשרות לקבל פטור מהוראות אלה.

לאחר ששני החוקים לא הביאו לשינוי משמעותי בשיעורי המיחזור בישראל, תוקן חוק שמירת הניקיון במסגרת חוק ההסדרים של שנת 2000, ונוסף בו היטל על הטמנת פסולת מוצקה. להיטל זה היו שתי מטרות עיקריות: הפנמת ההשפעות החיצוניות השליליות של הטמנת הפסולת אצל יצרני הפסולת, וכן ייקור ההטמנה כך שיצרני הפסולת יעדיפו לפנות למיחזור. החוק הסמיך את השר לאיכות הסביבה לקבוע את שיעורי ההיטל בתקנות, ואולם במהלך השנים סיכל מרכז השלטון המקומי את התקנתן, והחוק היה, למעשה, לאות מתה. במסגרת חוק ההסדרים של 2006, יזמה הממשלה תיקון נוסף של חוק שמירת הניקיון, ובו הביאה למעשה את נוסח התקנות עצמן. התיקון אושר ב-2007‏‏, נכנס לתוקף ביולי אותה שנה, ושיעורי ההיטלים שנקבעו בו עולים בהדרגה מדי שנה עד 2011.

כמו כן, על פי מדיניות המשרד להגנת הסביבה תינתן עדיפות לשיטות טיפול בפסולת כדוגמת השבה, מיחזור, שימוש חוזר וצמצום במקור, במטרה להקטין את כמויות הפסולת המועברות להטמנה ב-50%, בהדרגה, עד שנת 2020.

בנוסף לחוקים אלה, חוקים שונים מתמודדים עם פסולת מסוג ספציפי, כגון חוק הפיקדון על מכלי משקה, התשנ"ט-1999‏‏‏, חוק לסילוק ולמיחזור צמיגים, התשס"ז-2007‏‏‏ וחוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג-1993‏‏‏

מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%99%D7%97%D7%96%D7%95%D7%A8